לבחור בחיים…..או ללכת מכאן

אתמול היה יום עמוס מבחינתי, בעיקר עמוס רגשית, שמעון פרס נפטר, חברה יקרה שאני מכירה מארגון הנטוורקינג שאני הולכת אליו נפטרה בפתאומיות, והיתה לי ביקורת אצל הכירורגית המקסימה שלי.

אתמול היה יום שהפגיש את כולנו עם המוות, עם סיומם של חיים. במקרה של שמעון פרס, הנשיא התשיעי של ישראל ואיש רב פעלים, נראה היה תמיד מלא שליחות והיה איש חזון, ומוערך בערוב ימיו על פועלו בכל רחבי העולם, המוות נראה לי כסיום טבעי של החיים, הוא חי , לפחות לפי ההרגשה שלי, חיים מלאים, ועד הרגע האחרון , היה פעיל, חד, חריף ומלא חיים. מצד שני, החברה שהלכה לעולמה, בטרם עת, צעירה ממני, רק לפני שלושה חודשים, ראיתי אותה, מחייכת ומקסימה וקשה להאמין שהמחלה הארורה הזאת, לקחה אותה כל כך מהר. האם היא הספיקה לחיות את חייה במלואם? האם זה היה הזמן ללכת? מי יודע? לנו שנשארים פה, זה לא נראה ככה…..אבל אנחנו לא יודעים, ובטח שלא בעניינים כאלה. האם הנשמה שלה סיימה את תפקידה בעולם הזה?

ודבר שלישי, היתה הביקורת אצל הכירורגית שלי, המקסימה והמעולה, שאולי בכלל בזכותה אני כאן היום. כשחליתי , היה לי ברור שאני מחפשת לי רופאה שתלווה אותי, הכירורג שבדק אותי בשוטף, במשך שנים, לא היה מוכן לכל מיני בדיקות שרציתי שיעשו לי, והחלטתי לחפש לי רופאה אחרת. המלאכים השומרים שלי, הובילו אותי אליה, והיא התעקשה בניתוח לחפש עוד ועוד ומצאה גוש נוסף שהיה סרטני ולא נראה בבדיקות. למזלי הרב, אולי בזכותה אני בכלל כאן היום.

כל פעם שאני נוסעת ונכנסת לביקורות הללו, עולה מחדש הסרטן, הזכרונות מהמסדרונות הללו, ההתכווצות בבטן ברורה, והיא משתחררת רק אחרי שאני יוצאת מהדלת , עם בשורות טובות.

בכל בדיקה שנתית , בכל MRI, תמיד עולה הדרך, וההחלטה, לבחור בחיים ולהבריא חזקה מתמיד.

אני מרגישה בריאה, אמנם קצת אחרת ממה שהייתי לפני שחליתי, הגוף לא מה שהיה, עליתי הרבה במשקל בטיפולים ואני לא יורדת, לא משנה מה שאני עושה, יש כאבים פה ושם, חולשה לפעמים שמכריחה אותי לשכב ולהפסיק הכל, אבל ההרגשה הפנימית היא של בריאות. בריאות נפשית, שקט פנימי, בטחון בדרך שלי. אני מרשה לעצמי לבטא יותר את סנדרה האמיתית, לפעול פחות לפי מה שמתאים לאחרים ומדייקת יותר ויותר את החיים שאני בוחרת בהם.

ויום כמו אתמול, כשהמוות הזה מול העיניים, מחזק מאד את הבחירה מחדש בדרך, את האמונה, את זה שצריך להנות היום מהחיים, לחגוג כל יום שאנו קמים בבוקר, כאילו זה היום האחרון שנחיה, את הבחירות שאנו עושים בחיינו, את האחריות שאנחנו לוקחים על הדרך שלנו.

רובנו, עסוקים ביום יום, בריצות, בדרישות, במה שצריך.

תעצרו רגע, ותחשבו, האם אלה החיים שאתם רוצים לחיות?

האם אתם נהנים מהם?

האם אתם מרגישים מלאים בסיפוק? קמים בבוקר בשמחה לעוד יום חדש?

מרגישים חיים, בתוככם?

מרגישים ומביעים את האהבה שיש לכם, לעולם, לאהובים ואהובות שלכם?

נהנים מאוכל טוב, מספר טוב, מסרט טוב, מטיול על חוף הים עם חבר\חברה\אהוב\…..?

אוהבת, ומברכת כל אחד מכם לחיים מלאים , סנדרה

 

 

 

 

 

 

מודעות פרסומת

מהו דיכוי ומהו ריפוי אמיתי?

בוקר טוב, היום אני רוצה להתייחס לנושא שעולה תמיד בקליניקה. השבוע טפלתי בילדה קטנה שהגיעה אלי עם מחלות דרכי הנשימה וסבלה מאד מאסטמה והתקפי קוצר נשימה במשך כל החודשים מאז שנולדה. כמובן שבמשפחה יש אסטמה. השבוע אחרי חמישה חודשים של טיפול כמות ההתקפים פחתה מאד, לסה"כ, 2 בחמישה חודשים, וגם כשהתקררה,זה עבר בקלות יחסית, ללא אינהלציות, ללא משאפים. כל מה שנותנים לה בזמן ההתקף זה את הרמדי שלה בתדירות גבוהה יותר.

בפגישה השבוע, דברתי עם האמא על הציפיות שלה מהטיפול. היא אמרה שהיא רוצה שהילדה תבריא לגמרי, שלא תצטרך לבוא אלי יותר. אמרה גם שבעלה מאד סקפטי….ולא תומך בטיפול. מצד שני אמרה גם שהם לא בקרו כבר אצל הרופא ילדים ה מ ו ן!!! זמן. לפני שבאו אלי, היו כל יומיים, שלושה אצלו ולפחות פעם בשבוע, עשרה ימים ושלא נאלצה להשתמש במשאף כבר חמישה חודשים. בעיני , לפחות זה שיפור משמעותי באיכות החיים של הבת שלה. מבחינתי אנחנו בתהליך של ריפוי ויגיע הרגע שבו באמת לא תצטרך לבוא אלי וזו המטרה.

היא ספרה לי שיצאה לילדה פריחה ושבגלל פצע ברגל, נתנו לה אנטיביוטיקה. ואז…….הופיע שוב הקוצר נשימה. ברור…..!!!!!

ניצלתי את ההזדמנות כדי להסביר שוב שמתן תרופה כמו אנטיביוטיקה מחמירה שוב את מצב הנשימה. מערכת החיסון של הילדה רק מתחילה להתאושש מכל התרופות, משאפים, אנטיביוטיקה, סטרואידים שקבלה….במשך חודשים והרמדי מתחילה להרים אותה למקום חדש של ריפוי והם שוב מכניסים אותה בחזרה למחלה. לכן, בכלל לא הפתיע אותי שהיא שוב עם קוצר נשימה.

בהומאופתיה, אנחנו קוראים למצב כזה דיכוי. תרופות לא מרפאות. הומאופתיה כן. את זה אני אומרת לכם לא רק בתור הומאופתית אלא בתור חוקרת תרופות (תואר שני במדעי הרפואה). כל פעם שהגוף מקבל תרופות, הסימפטומים של המחלה נעלמים, נראה כאילו שהבראנו, אבל לא באמת. עובדה שתמיד חוזרים לרופא לבקש עוד …..

כשאני חליתי באסטמה בעצמי לפני 20 שנה, הרופא אמר לי, זה מצב כרוני, תלמדי לחיות איתו. אבל….ההומאופתיה הראתה לי שאפשר לחיות אחרת. לא חייבים ללמוד לחיות עם התלות הזאת בחומרים ומשאפים כדי לנשום. פעולה מאד בסיסית שנועדנו לעשות, לבדנו, בלי תרופות.

הריפוי ההומאופתי מעורר את יכולות ההבראה של הגוף ולכן הרבה מאד פעמים בעקבות טיפול , כל מחלות העבר….יצוצו….שוב…במינון קטן ומינורי יותר. זה חלק הכרחי של הטיפול ובדרך כלל ה"ניקוי" הזה של מחלות מהעבר מראה עד כמה המחלות הללו תקועות בתוך הגוף. אם הגוף תקוע איתן, הוא חייב להפטר מהן קודם, באמת להפטר….ולא רק לדכא את הסימפטומים. הסברתי לאמא היקרה, שכדי שהבת שלה תבריא באמת, עליה להמנע מלתת אנטיביוטיקה ועליה להתקשר אלי מיד עם הופעת כל בעיה בקשר לבת שלה, גם עבור פצע שנראה לא יפה, ונטפל נקודתית במה שקורה. במידה וההומאופתיה לא עוזרת, אחרי כמה שעות, אפשר לתת טיפול אחר. מנסיון של עשר שנים, זה קרה לי אולי פעמיים בכל השנים שנאלצתי לשלוח אמא לבית החולים….לקחת טיפול קונבנציונלי. פעם, אפילו התחננתי לאמא אחת שתיקח כבר את הילדה לרופא, כדי שיבדוק את הבת שלה, שמעתי את השיעול שלה ולא מצא חן בעיני. אחרי האשפוז של אותה ילדה, שהיה חד פעמי, המשכנו בטיפול והיום היא כבר בריאה לגמרי ולא מגיעה יותר להתקפים.

המתנה הכי גדולה שאתם יכולים לתת לילד שלכם זה לטפל בו בהומאופתיה ולמנוע שנים של תרופות ונזקים מצטברים לריאות.

בפוסט הבא אכתוב על הטיפול ההומאופתי בנטיה הגנטית שלנו….לחלות במחלה מסוימת, כמו במקרה הזה.

שבת שלום, סנדרה